בגלל דיכאון, בגלל בעיות בבית ספר.. ואני לא מבין.. בשביל מה?
נכון..אני בעצמי חותך, אבל אני מתחרט. 3 שנים שאני חותך וכל יום אני מתחרט עוד קצת ועוד קצת.
אני לא מבין למה אתן מתחילות עם זה, זה יהרוס לכן את החיים.
אתן תתמכרו לזה, לכאב. אתן תרצו את זה עוד ועוד, לראות את הדם זורם לכן על היד, להרגיש את הכאב השורף הזה שלאחר החתיכה.. בהתחלה זה כיף.
אבל אחר כך תתקוף אתכן חרטה נוראית, שתהרוג אתכן.
אני לא מדבר סתם, אני בעצמי עובר את זה.
לדעתי זה סתם... פשוט סתם.
יש כל כך הרבה דרכים אחרון לעבור את המצבים האלה.. את הדיכאון..את הבעיות החברתיות.. כל כך הרבה.
אבל אף אחד לא מוכן להקשיב, אלא מוותר ופונה לסכין.
אני רק אומר, בהתחלה זה נראה כיף.. 'יאי יש צלקות!, יאי יש כאב!'
תעשו לי טובה... אחרי כמה זמן..ה-יאי הזה ייעלם.
אני חושב שכבר סיפרתי איך אני התחלתי לחתוך.. אבל אני אכתוב על כך שוב.
אני התחלתי לחתוך גם בגלל שהייתי בדיכאון, ושום דבר לא עזר לי.
לא הסכמתי לקחת כדורים נגד דיכאון (וגם לא שזה היה עוזר כן?), כל הפסיכולוגים שהייתי בטיפול אצלם לא ממש עזרו לי, לא אהבתי ממש לדבר על מה שאני עובר.
אני התחלתי לחתוך מחוסר ברירה, כי שום דבר לא עזר לי.. לא בגלל שוויתרתי.
בפעם הראשונה זה היה כואב, אבל ממש. אבל זה היה מן כאב מנחם כזה.
אני סוג של חתכתידקרתי את עצמי במפרק היד, המקום הכי 'נורמאלי' ללחתוך.
נתתי לדם לזרום לי במשך דקה על היד, הכאב הרג אותי מבפנים... אבל כבר הייתי רגיל לסכינים, לכאב ולדם. הרי דקרתי את עצמי בבטן כמה חודשים לפני.
אז אחרי זה ניסיתי להסתיר את החתך מההורים שלי, למזלי זה היה חורף באותו הזמן..לכן זה לא הייתה בעיה, לבשתי ארוך כל הזמן.
אבל יום אחד.. אני לא יודע ממש איך, אבא שלי ראה את החתך.
לבשתי ארוך, אבל שכחתי שהרמתי את השרוולים שלי כי היה לי קצת חם.
אז הוא ראה את החתך (שהפך לצלקת תוך כמה זמן) ושאל מזה, אני קפאתי במקום.. ממש לא ידעתי מה לומר לו.
לא היה לי מושג איך הוא שם לב, אחרים לא שמו לב..אבל הוא כן.
אחרי שהוא כבר שאל מאיפה החתך הזה פעם אחת ולא עניתי לו, הוא שאל עוד פעם.. אך טון הדיבור היה אחר, לחוץ וכועס..
אני פשוט שתקתי, החזרתי את השרוולים שלי שיכסו לי את כל היד והלכתי ממנו.
אבל אבא שלי.. כשהוא רוצה לדעת משהו הוא לא עוזב אף אחד עד שהוא לא מגלה מזה.
הוא פשוט הלך אחריי, תפס אותי ואמר לי שאם אני לא מספר לו מאיפה החתך הזה הוא ירביץ לי.
לא ממש פחדתי ממנו, אבל ידעתי שהוא רציני.. לכן שתקתי לרגע וחיברתי משפט בראש שלי איך אני הולך לספר לו שאני חתכתי.
אז יצא משהו כמו "אני חתכתי את עצמי. עכשיו תעזוב אותי בשקט" ובאתי ללכת.
אבל הוא תפס אותי חזק יותר, המבט שלו הראה שהוא ממש כועס עליי.
הוא סוג של צעק עליי "u did what?!" והמבט שלו הפך לכועס יותר ויותר.
לא עניתי, גם לא ידעתי מה לענות.
"u're joking right? it's not true" הוא אמר, אני בעצמי התחלתי לכעוס.. הוא החזיק אותי ולא עזב אותי..
"i'm not joking...here..u see the scar..i'm not lying to u" אני אמרתי לו, ואז הוא שחרר אותי.
הלכתי לחדר שלו וטרקתי את הדלת אחריי, לא ידעתי מה הולך לקרות.
ידעתי שהוא יספר את זה לאמא שלי, שהיא תכעס עליי וגם בטח תהיה מאוכזבת.
אבל אין להם שום דבר לומר לי בקשר לזה, הם רואים את המצב שלי, עד כמה שאני מדוכא.. אין להם שום דבר לומר לי נגד זה.
אחרי כמה זמן..אמא באה לדבר איתי. "why did u do that?" היא שאלה.. "i don't know" עניתי לה... באמת שלא ידעתי למה.
אז פשוט..עזבנו את זה בשקט, אמא ואבא עדיין כעסו עליי... אבל לי זה לא היה ממש אכפת, היו לי דברים אחרים להתמודד איתם.
איכשהו יום אחד כמה זמן אחר כך הרצון לחתוך חזר... לא ידעתי מה לעשות, ההורים היו בבית...שמו עליי עין כל הזמן, אני הייתי תקוע בחדר והרצון המציק הזה של הלחתוך הציק לי כל הזמן.
חשבתי לעצמי שבטח אפשר לחתוך לא רק עם סכינים, אלא עם כל דבר שחד...
אז...לא אהבתי את כל הקטע הזה של העפרונות המכניים, והיו לי עפרונות רגילים ומחדד..
לקחתי את המחדד הזה שהיה לי.. הוצאתי ממנו את הלהב הזו שאיתה העיפרון מתחדד... וחתכתי.
חתכתי קצת מעל לחתך הקודם שהיה לי, זה היה נורא כואב אבל לא יודע..אמרתי לעצמי שאני חייב להתרגל.
וככה התחלתי לחתוך... פעמיים בשבוע הייתי מסתגר בחדר ומשתמש בלהב של המחדד בשביל לחתוך.
הרגשתי כל יום חופשי יותר ויותר לעשות את זה, הייתי עושה את זה מתי שרק הייתי רוצה.
הזרועות שלי נעשו יותר ויותר מצולקות, וכשגיליתי שנשאר בהם מקום לחתך אחד ונורמאלי עברתי למקומות אחרים בגוף.
חתכתי פעם אחת גם בצוואר.. ממש ליד העורק הראשי.. זו אחת הצלקות הכי בולטות שלי...
פשוט כל הכואב שלי נהיה מצולק כל עוד ההתמכרות ללחתוך התגברה, ואני התמכרתי לזה בטירוף.
כל יום...לפחות פעמיים הייתי מסתגר איפשהו והייתי חותך את עצמי... פשוט לא יכולתי להפסיק.
גם באיזשהו שלב ההורים שלי וויתרו על להשגיח עלי 25 שעות ביממה.. והייתי חופשי.
קניתי לעצמי סכין, הסתובבתי איתה בכל מקום.. אפילו בבית ספר.
יום אחד באמצע ההפסקה הרצון לחתוך תקף אותי, לא היה לי ממש איך להתנגד לזה..אז הוצאתי את הסכין וחתכתי את הכף שלי מול כולם.
היה טירוף שלם בגלל זה.. ולי לא ממש היה אכפת מה עשיתי. העיקר שלא לקחו את הסכין שלי.
זה הפך לתשוקה.. ליותר מדי תשוקה, התמכרות כמו לאלכוהול.. תמיד תהיתי למה אני יותר מכור..לאלכוהול או ללחתוך, לא ידעתי מה התשובה.
באיזשהו שלב החלטתי לעצור..יותר מחצי שנה הצלחתי להחזיק את עצמי ולא לחתוך.
החבאתי את הסכין שלי.. אבל תמיד ידעתי איפה היא.. אבל התעלמתי מכל רצון.
ויום אחד.. אני לא יודע למה, חתכתי שוב.
הכאב היה עצום..אבל כבר הייתי רגיל אליו, והנה..חזרתי לחתוך.
אבל זה היה בהגזמה... ממש בהגזמה.
כל פעם הייתי חותך למשך חמש דקות.. מדמם... ועוזב את זה...
כבר התרגלתי לכאב, הוא כבר הפסיק להשפיע עליי.
לא מזמן הייתי חולה, בהתחלה זה היה סתם חום.. אבל אז החום עלה ועלה עד שהגיע ל40 מעלות.
הרגשתי מת, הגוף שלי כאילו עלה באש.. הייתי חלש וכל עוד הדם המשיך לזרום לי בעורקים כאב לי.
כמובן שלא נתתי לזה לעבור בשקט, אי אפשר לחיות עם 40 מעלות חום.
הלכתי לבית חולים..ומצאו שהחום הזה הוא בגלל חוסר בדם.
חוסר בדם בגלל שאני רב מכות, בגלל שאני נפצע. ובגלל שאני חותך.
לא חשבו פעמיים, מצאו את הסוג דם שלי והזרימו לי דם בגוף..
ה40 מעלות ירדו לטמפרטורה הרגילה של הגוף שלי....
והתחרטתי...כל כך התחרטתי....
אני כבר לא חתכתי שבועיים.. ולא יודע, אני מתחיל להוריד את הכמות של הלחתוך לאט...עד שאני אפסיק לגמרי
אז מה אני מנסה להעביר כאן? שצריך להפסיק לחתוך....
הנה...אפילו אני, אני כל כך מכור לזה.. ואני דיי מצליח לעצור את עצמי מזה.
אז בבקשה, אני מבקש מכל אחת שקוראת את זה וחותכת/חושבת עם לחתוך ואו מתחילה לחתוך...
לחשוב על זה שוב...
כי זה כיף רק בהתחלה.. ואז נעשה כואב יותר ויותר, ובסוף החרטה הורגת...
מניסיון.
so...thanks for reading....tom
;){kind=link}