i don't really know what to say, it's sad to me to talked about that
and it's a really long story... it started when i was 13 and a half untill 14
a fucking half year, untill i decied to do that.
it'll be very hard to me to write this post.
i'll remember in days that i don't wanna remember..
but let's just make it clear right now, people need to know the truth.
so i will give them the truth.
אני בעצם עשיתי את זה, כי גילינו שהולך להיות לי סרטן (משהו בלב, כשאגדל יותר)
בגיל 13 וחצי בערך הלכתי ביחד עם אמא לרופא, לעשות בדיקות כלליות כאלה..לא משהו מיוחד. (אחרי שכבר עברנו לישראל)
אז בדקו אותי, לחץ דם, חיסונים, גובה ומשקל ועוד הרבה דברים אחרים..לא ממש זוכר.
אבל אז מצאו משהו שלא ממש מצא חן בעיני אף אחד, באזור של הלב והחזה.
בדקו מה זה הדבר הזה, חשבו שאולי יש לי בעיות בנשימה, או בעיות בלב שאפשר לתקן בקלות.
אבל לא חשבו שימצאו גידול, שמתפתח יותר ויותר.
ישר בדקו מזה הגידול הזה, ומצאו סרטן. (לא זוכר את השם... ומעדיף גם לא לזכור)
בדקו אם זה תורשתי, בגנים או משהו כזה.. אז לא ידעתי שהייתי מאומץ ולא חשבתי על זה בכלל.
חשבתי שזה בגלל סבא שלי, אבא של אמא שנפטר גם מסרטן.
אז גילו שיש לי סרטן, אבל הוא יתחיל להשפיע רק כשאני אהיה גדול יותר (סביבות 20-30) ובינתיים הגידול הזה רק שמה.
אני זוכר בדיוק איך אמא ואבא סיפרו לי את זה.
חזרתי מהבית ספר, והם עצרו אותי מללכת לחדר ואמרו לי לשבת.
ראיתי בפנים שלהם שהיה משהו, שהם היו נסערים. (אני פשוט יודע לקרוא פנים כל כך טוב)
אמא התחילה לדבר, סיפרה לי על הבדיקות שעשיתי ומה מצאו שם.
היא הראתה לי את הצילום של הלב שלי עם הנקודה השחורה הזאת באמצע...
היא סיפרה שבדקו גם מזו הנקודה הזאת, ומצאו שזה גידול..
היא הסבירה לי מזה הגידול הזה, ואמרה שזה סרטן.
אז היא עצרה לרגע, נתנה לי לעקל את כל המידע.
אבל אז אבא המשיך, הוא שאל אם הוא יודע ממה סבא מת.
עניתי שמסרטן.
הוא שאל אם אני יודע מזה סרטן,
עניתי שזו מחלה שיכולה להרוג אנשים.
הוא שאל אם אני רוצה שיהיה לי סרטן,
כמובן אמרתי שלא.
אז הוא שתק לרגע, והמשיך. אני זוכר את המילים שלו כל כך טוב..
"אף אחד לא רוצה שיהיה לו סרטן, אבל לפעמים אנחנו לא מקבלים את מה שאנחנו רוצים."
לא ממש הבנתי למה הוא מתכוון "מה זאת אומרת?" שאלתי אותו.
"הולך להיות לך סרטן תום.. אני מצטער"
באותו הרגע לא היה לי מה לומר. אמא ואבא תקעו בי את המבט החודר שלהם ואני רק רציתי להיעלם, בשביל לחשוב כמו שצריך עם עצמי.
אני פשוט קמתי משם כי לא יכולתי לסבול את המבטים החודרים שלהם, והסתגרתי בחדר שלי.
והבנתי מזה, למה הוא התכוון. הולך להיות לי סרטן.
החיים שלי נעשו גרועים מיום ליום מאז שסיפרו לי על זה, המבט שלי שהראה שהכל בסדר 'הכל בסדר גמור, אל תדאגו לי'. הפך למבט שאומר 'תעזבו אותי בשקט, אני לא שייך לכאן'.
כל יום קמתי בבוקר עם המחשבה 'הולך להיות לך סרטן, יש לך סרטן'
ובלילה הלכתי לישון עם המחשבה 'אתה עומד למות, החיים שלך נגמרים'
לא יכולתי לחייך יותר, החיוך פשוט לא עלה. לא מצאתי סיבה מספיק טובה בשביל לחייך.
המבט שלי היה תקוע ברצפה, לא העזתי להסתכל לאף אחד בעיניים.
בבית ספר, במקום לשבת זקוף ולהקשיב למורה... הראש שלי היה מונח על השולחן ורק רציתי ללכת לישון ולא להתעורר.
נעשיתי גרוע בהכל, בלימודים, בהתנהגות, פשוט איבדתי את עצמי לאט לאט.
התחלתי לחשוב על מוות, נעשיתי דיכאוני. חיפשתי פיתרון לזה... איך אני פותר את הבעיה הזאת שנקראת 'סרטן'.
דיברתי עם אנשים שלא הכרתי באינטרנט, כולם הבינו כמה רע אני מרגיש ונתנו לי רק פיתרון אחד.
להתאבד, לסיים עם זה וזהו.
ואיכשהו הרעיון הזה עלה לי לראש, לא חשבתי בדיוק כמה רע זה להתאבד.
הראש שלי נעשה לכלום בקצב מהיר בתקופה הזאת, לא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר חוץ מלהרוג את עצמי.
אז איכשהו.. יום אחד שהייתי בן 14, החלטתי לעשות את זה.
הייתי לבד בבית, זה היה בסביבות 10 בלילה בערך. ההורים יצאו והשאירו אותי לבד בבית.
לא ממש מצאתי דבר שבו אוכל להעסיק את עצמי. שיחקתי במחשב, ראיתי טלוויזיה, שיחקתי עם הכלב..
ושום דבר לא הצליח להעסיק אותי מלא לחשוב על מוות, פשוט שום דבר.
הרגשתי לבד, ממש לבד.
התחלתי להתהלך בבית, מחדר לחדר. פותח דלתות, טורק אותן.. נותן אגרופים מטופשים לקירות.
שום דבר לא הצליח לשפר את המצב שלי.
ניסיתי להתקשר לאמא, כמה פעמים...
אבל היא לא ענתה לי, לא משנה כמה פעמים התקשרתי.
ניסיתי להתקשר לאבא, גם כמה פעמים
אבל הוא לא ענה לי, לא משנה כמה פעמים התקשרתי
ניסיתי להתקשר לדני, למרות שידעתי מה השעה במיאמי...
הוא גם לא ענה.
i felt so alone, i felt like nobody can't help me now.
i went to the kitchen, took a big and sharp knife
i went to my room and set on my bed.
"!i looked at this knife, something screamed in my head "DO IT
"!but something else screamed "DON'T DO IT
like an angel and a devil, like they set on my shoulders and saied to me what they think.
i listened to the devil.
i took the knife in me hand, i took pf my shirt cause i thought that i won't need it when i'll die
i looked at the knofe again, i looked at me stomach
העברתי את הסכין בעדינות על הבטן, שהייתה בלי שום מכה, שריטה או חתך.
אבל עכשיו הבטן שלי מחולקת לשניים.
עשיתי את זה לאט... כל כך לאט. כל פעם הגברתי את הלחץ של הסכין על הבשר שלי.
the tears just statred to fall from my eyes...
i didn't want to cry, cause i knew what i'm doing... i didn't was sad of that
i satrted to cut myself, the blood just fell off from me...
and then... i took a deep breath....and stab myslef.
it was hard, it was painfull, it was sad and...it was good.
דקרתי את עצמי עמוק יותר, מנסה לקרוע משהו בבטן בכדי שיהרוג אותי במהירות.
נשכתי את השפתיים שלי בשביל לא לצרוח, זה היה כל כך כואב.
הראש של נשען על המיטה והסתכלתי על עצמי מפלח את הבטן שלי...
ואז הכל התחיל להיות מטושטש ושחור... והדבר האחרון שאני זוכר מאז היה את האור בחדר שלי נדלק.
וזהו. הכל שחור מאז, לא זוכר כלום.
מאז אני זוכר רק את התקרה הלבנה והאור המעצבן של הבית חולים שהייתי בו.
אני זוכר תפרים מאיימים על הבטן שלי.
אני זוכר כאב נורא בבטן, בראש, בידיים, ברגליים..בכל מקום.
אני זוכר את אמא.. היא בכתה.
אני זוכר את אבא..הוא בכה.
אני זוכר כל כך הרבה דברים שאני מעדיף לא לזכור...
"למה עשית את זה?" אני זוכר שאבא שאל אותי שחזרתי להכרה מלאה. לא ידעתי מה לענות.
הוא כעס, הרגשתי שהוא כעס.. הוא היה כועס ופגוע ונסער....
אבל למה הוא לא היה שם בשבילי כשהייתי צריך אותו?
'20 שיחות שלא נענו' היה כתוב בפלאפון שלו
20 פעמים שקראתי לו לבוא והוא לא בא.
?why he left me there? why he left alone and let me kill myself
why he wasn't there when i needed him?
אני לא יכולתי להאשים אף אחד בזה. רק את עצמי.
כי הייתי חלש מדי, לא יכולתי לחשוב את עצמי כחולה סרטן.
מאז ניסיון ההתאבדות הזה.. החיים גם נהיו גרועים.
פסיכולוגים, לילות ללא שינה, לא הכנסתי אוכל לפה, לא דיברתי...
ההורים השגיחו עליי 25 שעות ביממה, הם לא עזבו אותי לבד...
אבל זה היה מאוחר מדי... וגם הם לא השגיחו כל כך טוב.
כי התחלתי לחתוך, התחלתי לשתות, עישנתי פאקינג חצי שנה...
התחלתי לעשות דברים שלא חשבתי שאעשה אותם בחיים.
but here i am, i'm alive and i'm breathing...
i know i won't do this anymore
i'll let the world kill me.. in his way.
thanks for reading this..scary post... tom.
(i don't really like three days grace, but i liked this song)
;){kind=link}