את הכאב הזה שמאבדים מישהו שבאמת אהבנו.
את הכאב הזה שמאבדים מישהו שבאמת היה חשוב לנו.
באמת שלא... לא משנה מה קרה... אף פעם לא הרגשתי את זה באמת.
כשסבתא שלי, אמא של אבא נפטרה.... הייתי עצוב, היא הייתה הסבתא שהכי אהבתי...
אבל לא הרגשתי את הכאב הזה... לא הצלחתי.
כי זה הכאב של אבא שלי, לא שלי. זו אמא שלו שנפטרה, לא שלי...
גם כשסבא שלי, אבא של אמא נפטר... היה לי כואב, הוא היה סבא נהדר....
אבל גם אז... לא הרגשתי את הכאב הזה, זה פשוט לא קרה.
כי זה הכאב של אמא שלי, לא שלי. זה אבא שלה, לא שלי.
זה נשמע אגואיסטי... ומגעיל... אני יודע. אבל זה באמת מה שהיה, אני לא הרגשתי שום כאב... היה עצוב. נכון. אבל שום כאב שהשפיע עליי לא הופיע... הייתי סתם אני, פחות בן אחד מהמשפחה.
כשסבא שלי מת... הייתי ילד קטן, רק בן 7....
לא היה אפשרי לבוא לילד קטן ולהגיד לו שסבא שלו מת... לכו תדעו מזה היה עושה.
אבל אבא שלי יכול להיות חסר רגש לפעמים, חדפוק משפטים חסרי טאקט לגמרי וללכת.
אז... אני זוכר ביום שזה קרה... הלכתי לסלון, מצאתי את אמא ואבא יושבים ביחד על הספה...
ואמא בכתה, היא פשוט בכתה ואבא חיבק אותה...
אני לא הבנתי למה היא בוכה, אז פשוט עמדתי שמה... והסתכלתי עליה.
כעבור כמה דקות שסתם שמה ולא עשיתי כלום שאלתי מה קרה...
ותבינו... אבא שלי לא רואה בעיניים אם משהו קורה לאמא (הוא פשוט מת עליה, אתם צריכים לראות את זה בשביל להבין).
אז הוא פשוט הרים אליי את מבטו אמר לי שסבא מת וחזר לחבק אותה...
אני לא הבנתי על מה הוא מדבר...אני פשוט המשכתי עם זה הלאה...
ורק יותר מאוחר.. הבנתי שאנשים לא יכולים לחיות לנצח... מאוחר מדי...
כשסבתא שלי מתה... זה המוות שהכי השפיע אליי.
כי כמו שכבר כתבתי, היא הייתה הסבתא שהכי אהבתי.... היא הייתה אישה חמודה ומצחיקה, היא אהבה אותי מאוד... היא אהבה את כולנו.
המערכת יחסים בינה לבין אבא שלי הייתה יפה, הם אהבו אחד את השני כל כך...
כשהיינו באים לבקר הם היו מתחבקים שעות, ושניהם היו מחייכים חיוכים ענקיים מאוזן לאוזן.
זה נראה כאילו סבתא שלי היא הייתה הדבר היחיד שגרם לאבא שלי לשמוח...
כשהודיעו לנו שהיא נפטרה, גרנו בישראל... זה הה הלם בשבילנו.
ידענו שהיא הייתה חולה (סרטן השד) אבל לא חשבנו ששה יהרוג אותה כל כך מהר...
הייתי עצוב שאמרו לי את זה, ולא האמנתי....
היא הייתה הסבתא שהכי אהבתי, היא הביאה לי את השרשרת צלב שאני כל כך אוהב....
אבא שלי טס למיאמי לבד, בשביל ההלוויה שלה.
אמא שלי התנגדה לכך בהתחלה, היא לא רצתה להשאיר אותו לבד שם... אבל הוא הצליח לשכנע אותה שהוא יהיה בסדר. לי לא הייתה דעה בעניין...וגם אם כן הייתה לא הייתי אומר אותה, ודעתי שזה לא יזיז לו.
ביום של ההלוויה שלה, אחרי שחזרתי מיום חרא בבית ספר... נעלתי את עצמי בחדר...
ומשום מקום פשוט עצב מעצבן תקף אותי... אני ישבתי על הרצפה, צמוד לקיר. החזקתי את השרשרת שסבתא שלי הביאה לי כל כך חזק בידיים... ופשוט בכיתי.
בכיתי כי כאב לי. כאב לי בגלל שאיבדתי את הסבתא שהכי אהבתי, כאב לי על אבא שלי.. כי הוא איבד את אמא שלו...
באות זמן הייתי בתקופה הרעה שלי... (בגיל 14 וחצי) אז אני פשוט חתכתי... חתכתי חזק וכואב.
אני מסתכל עכשיו על הצלקת שעל מפרק האגודל... וצמרמורת עוברת בי...
אבא חזר הביתה יומיים אחרי, ראיתי כמה המוות שלה השפיע עליו.
הבית נהיה שקט מאוד, שקט בלתי נסבל ומעיק היה בכל מקום. כל אחד היה תקוע בפינה שלו...
אבא.. שאם רק הזכרנו את סבתא.. לא משנה מה ואיך, הוא היה פשוט קם והולך. היה לו קשה מדי לחשוב עליה....
אני זוכר שבאיזשהו ערב אחד... ישבנו לאכול. גם אז היה השקט המעיק והבלתי נסבל הזה... כל אחד אכל בשקט ולא דיברנו, לא אמרנו שום דבר.
מבטי נדד אל אבא... ראיתי שהראש שלו מורכן למטה.... לא יכולתי לראות את פניו.
אבל כן הצלחתי לראות את הדמעות שזלגו מעיניו....
זה היה מוזר.. אף לעם לא ראיתי את אבא שלי בוכה, זה לא עלה בדעתי זהוא יכול לבכות.
אמא שלי גם שמה לב לכך, היא קמה ממקומה וחיבקה אותו... תוך כדי שהיא מתאפקת בעצמה לא לפרוץ בבכי.
אבל כשדני, החבר הכי טוב שלי....נפטר.... כן הצלחתי להרגיש את הכאב הזה, ואפילו זה היה יותר גדול משל כולם....
לא יכולתי להאמין שזה קרה, שהוא? ימות? לא בא בחשבון...
וכל כך כאב לי... הייתי פשוט אבוד....
אני שתיתי כל כך הרבה אלכוהול... בשביל להשתכר ולשכוח.
אני חתכתי את עצמי כל כך הרבה וכל כך עמוק... בשביל שזה ירגיע אותי... ויעשה את המצב לפחות גרוע.
אבל זה לא הצליח. שום דבר לא הצליח... הכאב היה חזק מדי.
אני לא יודע כמה פעמים בכיתי ביום בגלל זה, אבל אני יודע שהרבה....
וזה הרגיש לי כאילו הכל נמחק.. כל הזיכרונות, כל הדברים שעשינו ביחד...המפגרים יותר והמפגרים פחות.
אני ודני לא היינו סתם חברים, היינו ממש אחים. זה הרגיש לי כאילו איבדתי את אח שלי...
מאז שהוא מת כל הדברים שהיינו עושים ביחד, אני כבר לא עושה אותם.
אני זוכר שערב אחד, שבאתי לבקר במיאמי... הייתי סתם אצלו בבית...
שתינו, שמענו מוזיקה כל כך חזק...שנינו היינו כאלה שבכוונה מחכים לשעות הכי מאוחרות בלילה בשביל לשמוע מוזיקה בפול ווליום...
שנינו כזה שכבנו על הרצפה, ואז הוא התחיל לשאול "tom..do u love me?" וחא עניתי לו... לא רציתי לומר כן..בשביל לא לצאת גיי. (אפילו שידעתי שהאוהב אותו זה לא מהכוונה הזאת)
וכל פעם שהוא שאל לא עניתי... והוא שאל אותי את השאלה הזאת 500 בערך באותו הלילה...
עכשיו אני פשוט... כל כך מתחרט שלא אמרתי לו שאני אוהב אותו.
כי אני באמת אוהב אותו, הוא היה פאקינג החבר הכי טוב שלי, אני כל כך מתגעגע אליו ואני משתגע בלעדו
כשהוא מת... אני כן הצלחתי להרגיש את הכאב הזה...
וזה היה פשוט נורא....
thanks for reading....tom.
;){kind=link}