הייתה ילדה חדשה בבית ספר.. לא צריך להזכיר שמות...והיא הייתה שמנה... מאוד... רק הרגליים שלה שקלו יותר ממה שאני שקלתי.
העיניים שלה היו קטנות, אף אחד לא הבין מה היא מדברת... היא הייתה הבדיחה של בית הספר...
באותו הזמן... אני הייתי שנתיים לאחר ניסיון ההתאבדות הראשון...
היינו הפכים גמורים אחד מהשני... אני עם הגוף האתלטי שלי.. והיא.. עם גוף...שאפילו אין לי דרך לתאר אותו...
תמיד צחקו עליה... היו מחקים את הדיבור שלה, את ההליכה שלה...כשהיו אוכלים היו מראים איך היא אוכלת בבית שלה...ועוד מלא דברים רעים ומעליבים אחרים...
אני מודה.. גם אני הייתי צוחק, הייתי משתתף בדברים האלה.. אבל זה לא היה תמיד מרצון להיות רע.. או להעליב אותה..עשיתי את זה כי סתם התחשק לי.
באיזשהו יום.. לאחר שיעור ספורט... שהיא כמובן לא השתתפה כי מה שעשינו היה קשה לה... כולם כבר היו בכיתות...אני הלכתי עם חברים שלי לכיתה ואז פתאום ראיתי אותה יושבת על הרצפה.. צמודה ללוקרים... הפנים שלה היו ברצפה והיא נראתה עצובה... אמרתי לחברים שלי שהם ילכו ואני כבר אבוא.
אז הלכתי אליה... ושתקתי.
היא הסתכלה עליי... בהתחלה במבט מופתע... ואז במבט מזלזל.
"מה אתה רוצה? באת לצחוק עליי?" היא שאלה
"לא" אני אמרתי...
"אז מה? לרדת עליי? יאללה לך.. לא מאמינה לך" היא אמרה "אני רק רוצה לדעת מה קורה" אני אמרתי
"לך..י'חתיכת שקרן" אמרה.. היא לא האמינה לי כי הייתי אחד הבנים הכי מקובלים בבית ספר...וכולם לו דים שאף פעם לא להאמין לשום מילה ממה שאומרים המקובלים.
"היי תקשיבי.. תשאירי את העצבים שלך לדברים אחרים.. אני בא בטוב" אמרתי... "מאיפה לי להאמין לך? מה אתה כבר רוצה?" שאלה "לדבר.." אמרתי "אין על מה לדבר" אמרה "בסדר... אני גם ככה מאחר לשיעור שלי ורשמו לי מלא איחורים לאחרונה.... ותנגבי את הדמעות זה לא מחמיא לאף אחד"
אני קמתי מהרצפה ובאתי ללכת לכיתה.. "רגע" היא אמרה.. חייכתי לעצמי בקטנה והסתובבתי
"כן?" שאלתי אותה "אני לא אוהבת את איך שאני נראית" אמרה "למה?" שאלתי
"כולם צוחקים עליי... ואל תגיד לי לא כי גם אתה, ואני מרגישה רע עם זה.. אני מנסה לרזות אבל אני לא מצליחה" היא אמרה "מה את עושה בשביל לרזות?" שאלתי.. "אני לוקחת כדורים להרזיה" ענתה
"טעות... שאת באה הביתה תזרקי אותם לפח..הם לא יעזרו לך..."
"למה לא?" שאלה "ככה... ותבואי היום בחמש למגרש.. עם נעלי ספורט..ומים" אני אמרתי ומיד רצתי לכיתה...
כמו שחשבתי...היא באמת באה למגרש שקבעתי איתה.. אפילו מוקדם יותר ממה שחשבתי...
"יאללה..לרוץ" אני אמרתי לה "מה לרוץ?" שאלה.. "אז מה חשבת? שנלך לטייל בקניון?"
"לא..אבל..." אמרה "בלי אבל.. קדימה תתחילי, 5 הקפות"
היא התחילה לרוץ.... לא הצטרפתי אליה..סתם עמדתי והסתכלתי עליה רצה...
אחרי הקפה וחצי אחת היא התחילה להתעייף... היא התחילה חצי לרוץ חצי ללכת ולהתשעל....
"היי..מה קורה?" צעקתי לה.. היא לא ענתה לי... ואז היא עצרה והמשיכה להשתעל.
רצתי אליה ושאלתי מה קורה.. היא אמרה שקשה לה.
אמרתי לה שהיא עושה עבודה ממש טובה ושכדאי לא לא לוותר... אז היא אמרה שקשה לנשום..
נתתי לה לנוח קצת ואז היא חזרה לרוץ..רצתי ביחד איתה בקצב שלה.
הסברתי לה מה לא טוב בכדורים שהיא לוקחת..או לפחות לקחה.. אמרתי לה שברור שהיא לא תרזה אם היא רק תיקח את הכדורים ותמשיך לאכול כמה שהיא רוצה ולא תעשה שום ספורט או משהו.. אז זה לא יעזור לה...
"איך עשית את זה?" היא שאלה "אתה מה?" שאלתי "את הגוף הזה..."
"עבדתי עליו" עניתי לה "כמה זמן?"
"כמה שצריך..." אמרתי "ואתה מרוצה?" שאלה
"כן... מאוד" אמרתי "כמה זמן אתה כבר עובד עליו?" שאלה
"שנתיים ומשהו" עניתי "רואים שעבדת קשה" אמרה
"ואני ממשיך לעבוד... ועכשיו זה התור שלך..." אמרתי "אתה תעזור לי?" שאלה
"כן.. מבטיח...".
וקיימתי את ההבטחה שלי... כל יום פגשתי אותה ועשינו הקפות ביחד במגרש.
עזרתי לה לתכנן את האוכל שלה... כל יום היא התקשרה אליי בבוקר בצהריים ובערב בשביל שאני אמליץ לה מה לאכול...
הרשתי לעצמי 'לבזבז' עליה קצת מהכסף שלי ולקנות לה מד צעדים... הכרחתי אותה כל יום לעשות 2000 צעדים בכל דרך שהיא רצתה...
לא הרשיתי לה בכלל לאכול מתוק... אבל לפעמים יצאתי קצת בן זונה כשהכרחתי אותה לעשות 30 שכיבות שמיכה כשאכלתי מולה צ'יפס...
ותמיד עקבתי אחריה בשקט בסוף בית ספר בשביח לראות מה היא קונה מהקיוסק שליד... ההיא הקשיבה לי וקנתה רק מים בשביל ללכת ישר לעוד ריצה...
הייתי גאה בה.. היא ירדה קילו ועוד קילו במהירות...
התחלתי ללמד אותה קצת גם על לחימה וכאלה.. לימדתי אותה איך לתת לאגרוף..איך לבעוט...
תמיד עשיתי לה תרגילים כאלה.. שאני עומד מולה, משיט את שתי הידיים שלי קדימה והיא נותנת להם אגרופים.
פעם אחת עשיתי לה מבחן... היא באה לתת אגרוף לאחת הידיים שלי ואני הזזתי אותה...(את היד שלי) אבל להפתעתי... היא הצליחה להבחין בזה...והאגרוף שלה פגע בכף ידי...
בזמן הזה הבנתי שהיא כבר יכולה להתחיל להתאמן לבד.. ושהיא תוכל לעשות עבודה מעולה...
אז נתתי לה ל'התפרע' לבד... היא הקשיבה לכל מה שאמרתי לה לעשות... עשתה כל מה שאמרתי לה לעשות...
עד סוף השנה היא הייתה חצי ממה ששקלה...ואפילו פחות מחצי...
היא רזתה המון, הפסיקו להעליב אותה ולרדת עליה... הצטברו לה המון חברות...
היא הייתה ממש שמחה והודתה לי כל הזמן...ולא רק היא... גם ההורים שלה באו יום אחד אליי וממש הודו לי שעזרתי לה...
ואני לא עשיתי את זה רק בשבילה... עשיתי את זה גם בשבילי... בשביל שאני אפסיק להרגיש רע על כך שצחקתי עליה כל הזמן.. זה השתלם לבסוף... אני ממש מרוצה מאיך שהיא רזתה...
היא אחת הידידות הכי טובות שלי... כל יום היא שולחת לי מייל.. שואלת מה שלומי וכאלה.. וגם כמה קיחו היא רזתה...
מהמייל האחרון שהיא שלחה היא כתבה לי שהיא שוקלת 43 בערך.. ושלחה לי גם תמונה.. היא ממש פצצה...ואני ממש גאה בה...
so...thanks for reading... tom
;){kind=link}